קורבן מלשון קירבה. וגם אם הקירבה הגאוגרפית נקרעה מאיתנו בימים אלו,
היא איכשהו קירבה לבבות. הורים וילדים. צעירים וזקנים. בעלי יכולת ופושטי יד.
אפילו ימין ושמאל. והקירוב הזה הוא שלנו.

עם ישראל העקשן כמו תמיד עושה "דווקא" ומזכיר לנגיף עד כמה הוא קטן,
ממחיש לו שלהפריד ביננו בגוף זו לא חוכמה – כי כשהוא מבקש "קור-נא"
אנו זועקים "חום-נא". חום אנושי. ששובר את חוקי הפיזיקה ובוער עמוק בנשמות,
ששזורות זו בזו ולא מרפות.

אנחנו עם הרוח. והוא עוד יראה איך אנחנו בשפתותינו ומעשינו מתקרבים
ומקריבים קורבנות אין סוף. מתקרבים לעצמינו ועושים חשבון נפש עם קורבן חטאת ואשם.
מביאים קורבן נדבה לכל נזקק. מודים גם כשרע לה’ עם קורבן תודה.
ומביאים שלום לעולם עם קורבן שלמים.

ואחרי כל הקורבנות – ה' מצווה את אהרון ובניו הכוהנים "להיכנס לבידוד"
במשכן שבעת ימים, שבמהלכם "וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ
אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם.. וַיְחַטֵּ֖א אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ…".

ואי אפשר שלא לחוש בדמיון הכתוב לכאן ועכשיו,
לחשוב על שבעת ימי הפסח שבפתח.

אך אני מוצאת במילים אלו נחמה –
הפסח הזה לא יהיה לבד. הוא יהיה הכי ביחד שיש.
כי ה' איתנו! הוא המכניס והוא העתיד להוציא.
ואני מחכה בכיליון עיניים לקיום הפסוק
לפני האחרון בפרשה – "וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי".

אנחנו עוד נצא מזה בבריאות ובקדושה כמו שהכוהנים
יצאו לשמחת חנוכת המשכן ביום השמיני.
ואפילו לפני. בתקווה, שגם אחרי הקורונה נשמור על אחדות וקירבה אמן.
(כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם – רבי יהודה, הרב ישראל מאיר לאו)

ספיר עדינה נסירוב