הפרשה מסתיימת במלים: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"
הקורא שאינו יודע את המשך הסיפור אומר לעצמו "אוי ואבוי,
עכשיו נדון יוסף להירקב בבית הכלא לעד"

הסיפור של יוסף מאז שאביו שולח אותו אל אחיו,
ביודעו עד כמה הם שונאים אותו ולמה הם מסוגלים (שמעון ולוי)
ועד השכחה של השר, נראה כרצף של ביש מזל.

הוא מושלך לבור שאין בו מים, נמכר כעבד, נופל קורבן לעלילת שווא,
מושלך לכלא, אך בכל פעם באה ישועה בדרך זו או אחרת,
וכל אירוע תורם להתפתחותו האישית והרוחנית.

מה שאני לומדת מזה הוא שהכול מדויק, שיש תכנית -על,
שאנחנו ממלאים בה חלק בלא יודעים.
וכי כל מה שקורה הוא לטובתנו, כולל מה שנראה לנו כ"אוי ואבוי"
כמו השכחה של שר המשקים, שנזכר בדיוק בזמן הנכון.

אם נשכיל לראות שהיקום הוא בעדנו, ומה שקורה בחיינו,
כולל הדברים "הרעים", כביכול, הוא לטובתנו ולמעננו,
אזי בכל פעם נאמר במקום "אוי ואבוי"- תודה.

נחמה טייכטל – סבתא בישלה שיחה