השבוע אנחנו קוראים שתי פרשות יחד: לכאורה, שתי פרשות
הכי לא מתאימות למציאות ימינו. הפרשות עוסקות בבניית המשכן:
בעשיה בלתי פוסקת, בנתינה, בתרומה, בבניה משותפת.

אחרי שהמשכן הוקם, אחרי שכל ההכנות הסתיימו, אחרי שהכהנים
לבשו את בגדי הקודש, אחרי שהם רחצו והיטהרו- המשכן נסגר.
כולם נשארו בחוץ, גם המנהיג הגדול, גם בזמן המרגש מכל.
כי לפעמים אי אפשר.

בימים אלה הפרשה מלמדת אותי לקבל את המקום שאי אפשר,
לא כסירוב או הגבלה, ההגבלה היא המקום שבו אני מבינה שלכוחותיי,
ליכולותיי, אפילו לנדיבות ליבי וחוכמת ליבי- יש גבול.
מכאן והלאה לי אין את התשובה, את הידיעה, את הפתרון,
את העשיה.

סיגל גריבי – המשקיף והמשתקף