תובנות מוארות: משה – המנהיג המתהווה, מבקש להביא אל העם הכורע תחת עומס עבודת הפרך, בשורות ישועה וגאולה. בשורות טובות.
אולם העם "לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", המצב הנפשי והגופני הקשה ממלא אותם ביאוש ובחוסר אמון. והבשורות נשמעות כדמיונות רחוקים ולא ריאלים, ולכן אינן מאירות את ליבם.
לעתים אנו בחושך כה סמיך, בעצבות וכאב כה גדול, שאנחנו לא מצליחים לאפשר לשום קרן של תקווה לפרוץ אלינו. לעתים נזדקק במצבים כאלו למישהו מבחוץ שימשוך אותנו משם. שיוציא אותנו מהמצרים הזה.
אך ישנה אפשרות נוספת וכמו בלידה, לנסות לראות את המיצר כציר. לכאוב אותו עד הסוף, לצעוק ולבכות אותו, אך להצליח להבין שדווקא כאב הציר הזה, ממנו ההזדמנות ללידה והתפתחות. דווקא הנגיעה בחיסרון, בכאב, בגעגוע, מולידים מתוכנו את פינוי המקום לטוב שיכול להכנס אלינו.
