מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, שיבחת את עצמך על עבודתך השגרתית, או כשעשית את המטלות היומיומיות שלך? האם אמרת לעצמך: ״איזו מלכה אני״? האם סביבתך "מוחאת לך כפיים" על כך? כנראה שלא ממש, אלא אם עשית משהו שלא היית חייבת, יוצא דופן, אולי אם עשית משהו שלא מחובתך לעשות, מעשה "גדול".
והנה חז"ל אומרים לנו דווקא: "גָּדוֹל מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה." מפתיע? מסתבר שהמצווה, היומיומי, השגרתי והאפור הוא הגדול.
את ההכרה על כך אולי לא מקבלים כאן אלא "בשמים". כדאי שכך גם נחוש בתוכנו אנו, ובל נשכח שגם לעשות את המצווה עלינו, זו בחירה שאנו עושות בכל יום מחדש.