משה מזכיר לעם את הדרך הארוכה שעברו במדבר. לא רק את הניסים, אלא גם את הקושי, הרעב, הפחד, חוסר הוודאות, והמקומות שבהם הם לא ידעו מה יהיה מחר.
יש בזה משהו מאוד מתאים להיום. לפעמים אנחנו מסתכלים על החיים רק לפי הרגע הנוכחי. אם עכשיו קשה, נדמה שכל הדרך קשה. ואם עכשיו טוב, שוכחים כמה עברנו כדי להגיע לכאן.
הפרשה מזכירה לנו שהדרך עצמה בונה אותנו. גם המקומות שלא הבנו בזמן אמת, גם העיכובים, גם התקופות שנראו לנו מיותרות, בסוף השאירו בנו כוח, עומק ואמונה בעצמנו.
לא תמיד רואים את זה תוך כדי. לפעמים רק אחרי שעוברים תקופה, מבינים שהיא לא סתם עברה עלינו, היא גם עיצבה אותנו.
