השבוע בפרשה אנחנו סוף סוף יוצאים לדרך.
קיבלנו את כל ההוראות והצווים, את כל הסימנים והחוקים וסוף סוף עלה הענן מעל המשכן.
איזה רגע משמח…ותוך שלושה ימים מתחילות התלונות בעם…

בני ישראל רואים את כל מה שאין להם. רואים את החסר:
האם באמת היה כ"כ טוב במצרים? האמת לא חשובה כי אין בעצם אמת, יש רק את הזיכרון.
רק את הפרשנות שהזיכרון מכתיב לנו דרך משקפי ה"כאילו".

זה מה שהזיכרון המתעתע עושה, מבלבל לנו את הראיה.
מרכיב לנו משקפי כאילו, צובע לנו את העבר בוורוד ואת ההווה בשחור.

הזיכרון המתעתע מעורר ספק, מעורר מחשבה מאמללת,
מחשבה המשאירה את עם ישראל בתחושה של סבל ותסכול.

כמה קל להגיע לשיפוטיות, לרגזנות, לחוסר הבנה.
כמה קשה לקבל את מה שמגיע כטוב, כנכון, כמתנה משמים.

השבוע הפרשה מלמדת אותי על העלאת האור הפנימי,
מציאת האור בתוכי והסתכלות דרכו החוצה,
זו הדרך למצוא את שמחת החיים, ההנאה מהחיים, השקט בחיים.

סיגל גריבי