כל כך סימבולי לקרוא את הפרשה הראשונה דווקא לפני ט' באב, יום החורבן של ירושלים,
היום שמסמל את נקודת השפל בחיי העם היהודי מבחינה מוסרית, רוחנית ואנושית.

יש לנו הזדמנות לקרוא שוב בפרשה, לשם מה יצאנו למסע הזה,
מה המשמעות של הארץ הזאת, מהם החוקים והמצוות שאנו מצווים בחיינו בארץ הזאת.
ואם אנחנו מתקשים להבין את חשיבות הדברים,

מגיע במוצאי שבת הצום, שיזכיר לנו מה קורה כששוכחים או מזלזלים.
זה לא פשוט לזכור את החוקים האלה, בטח לא פשוט לקיים אותם.

כפי שלא פשוט לזכור את הבחור החתיך עם התלתלים או את הנערה
הצחקנית וחסרת הדאגות איתו/ איתה התחתנתי לפני המון שנים.
אבל הם שם, האיש והאישה להם נשבעתי אמונים, גם אם נראים
אחרת ולפעמים נשמעים אחרת. ואם אצליח להתבונן בן/ בת הזוג שלי
במבט המאוהב של אז, אם אצליח להתרגש מהישיבה בארץ כמו
אבות אבותיי שעשו את כל הדרך הארוכה אליה, אז אולי נתקרב אל הגאולה,
אל האהבה, אל ימים של סליחה ושל חסד.

סיגל גריבי – המשקיף והמשתקף