השבוע אני לומדת מהפרשה על מורכבותה של התקשורת המשפחתית.
כשיש בליבי דברים קשים, דברים רגישים, דברים שמאירים את חולשותיי,
דברים שנראים בעיני כמבישים, ככישלון. להגיד או לא להגיד?

ואם כן כמה להגיד, מתי להגיד, איך להגיד, למי להגיד? מהי הדרך הנכונה?
בין דרכו של יוסף ובין דרכם של האחים אני לומדת שהדרך הנכונה היא הקשבה אמיתית ללב.

ללב שלי ולליבו של האחר. מה אני רוצה לומר, מה הוא יכול לשמוע?
לומר את האמת שלי שאני יכולה לעמוד מאחוריה,
יכולה להתאים אותה לאוזניו של השומע, יכולה לעמוד בתוצאות שלה.

לא לשתוק ולהחזיק בבטן, לא להתפרץ באלימות, לא לדחות בגסות,
לא להסתיר בכאב. לומר דברים שיוצאים מהלב, שמחוברים למילים מקרבות,
שמעידים על עצמי ולא על מה שאין בי.

השבוע אני מאחלת לנו שנמצא חן ושכל טוב, שנוכל לראות,
להקשיב ולומר את המילים המדויקות שיחברו בינינו ושנוכל לגור ביחד
בדרך של קבלה ואהבת אמת.

שבת שלום
סיגל גריבי – המשקיף והמשתקף