כשיש עלינו ברכה אנחנו בד"כ לא שמים לב. אנחנו די רגילים להיות מבורכים.
מה נשמע? הכול בסדר. כשהכול בסדר אנחנו לא מרחיבים. לא מפרטים.
לא ממש נותנים את הדעת ולא ממש שמים את הלב. הכול בסדר זה השגרתי.

אבל כשמשהו משתנה, אפילו הקטן ביותר, זה כבר ממש משבש אותנו.
לזה אנחנו מיד שמים לב ונותנים לזה חשיבות מרבית.
האין משתלט. כבר אין שמחה, אין הכרת הטוב, אנחנו סובלים.

הפרשה משקפת את המשקל הרב שאנחנו נותנים לאין בחיינו,
לחסר, לכואב, למפריע. לעומת תשומת הלב הפחותה שאנחנו
נותנים לברכה, לטוב.

כמה מהר אנחנו שוכחים את המושיע, שוכחים ומאבדים.
מאבדים את הצניעות, מאבדים את האמונה, מאבדים את המקום,
מאבדים את הטוב בחיינו.

וכשאנחנו מאבדים את האמונה הפחד משתלט.
וכשהפחד משתלט כל הראיה משתבשת. הכול נראה קשה, עצוב, בלתי אפשרי.

פרשת כי תבוא עוזרת לי לבוא.
לבוא הביתה, חזרה מהגלות, מהקושי, מתחושת האובדן.
חזרה למקומי,

שבת שלום.
סיגל גריבי- המשקיף והמשתקף