תובנה מוארת: יש משהו מוזר בפרשת השבוע. קורח, האיש שערער על המנהיגות, ניסה להפיל את משה ואהרון, והסתיים בבליעה לתוך האדמה, דווקא הוא קיבל פרשה על שמו. ״פרשת קורח״ איך זה הגיוני? למה לזכור דווקא אותו? אולי כי קורח היה אדם חכם, משכיל, כריזמטי אבל מה שהפיל אותו, זה משהו הרבה יותר אנושי הקנאה.

התחושה שמישהו אחר תפס מקום שאני ראוי לו. ש”גם לי מגיע”. קורח עטף את הקנאה שלו במילים יפות של צדק ושוויון. אבל בסוף, כשזה לא בא ממקום נקי, גם טיעון חכם מתרסק.

ואולי זה הסיבה שהפרשה נקראת על שמו. כדי להזכיר לנו, שגם כשאנחנו טועים הסיפור שלנו יכול להיות שיעור לאחרים.

כדי שנזכור לעצור רגע ולשאול, למה אני נלחם? ומה מנהל אותי, צדק או אגו?

חז״ל סיכמו זאת במשפט נוקב: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" שנבחר תמיד במאבקים שמצמיחים אותנו – לא באלה שקוברים אותנו.

(ואיך אמר לי לקוח שאני מאוד אוהבת ומעריכה? אני בוחר את המלחמות שלי)

רונית מרום – אדריכלות ועיצוב פנים יו״ר קבוצת דרך הלב

——

כתב היד שמופיע ״ב״ה, תובנות מוארות ושבת שלום״: הוא כתב ידו של עומרי ניב פיירשטיין ז״ל שנפל ב 7 לאוקטובר. הפונט עוצב מתוך כתב ידו במסגרת המיזם המרגש "אות חיים"