פרשת "ויקהל" דנה במידה הנכונה לתרום: "ויעבירו קול במחנה לאמור,
איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש…"(לו/ו') כלומר,
לא לתת מעבר למה שנחוץ.

נראה לי שכשנותנים מעבר לזה, זו נתינה לא לשמה, אלא נתינה לאגו.
"אני הנותן", "הנדיב" היכול מעל ומעבר.

הדבר אמור לא רק במה שאנו נותנים לאחר אלא גם לעצמנו,
להבנה מה אנו צריכים באמת. במיוחד ברוח ימים אלה, כדאי שנשאל את עצמנו,
האם כל מה שחשבנו שאנחנו צריכים ו"לא יכולים בלי זה", אכן נכון?
האם אפשר להסתפק בפחות?

ממליצה לכל אחד מאתנו, והמלצה זו היא במיוחד לי, לשים לב
האם אני יכולה להיות מרוצה ממה שיש לי עכשיו?
אולי אם לא אשווה לשום דבר, כולל ציפיות מוגזמות מעצמי,
אראה ואחוש בכל ליבי שמי שאני, מה שאני ומה שיש לי פשוט מושלם?

אני מייחלת לזה שכאשר הפחד מהווירוס ייעלם,
נישאר עם תובנות חדשות ועם נתינה וקבלה מאוזנים.

נחמה טייכטל – סבתא בישלה שיחה