התחלנו את חומש ויקרא, חומש הקורבנות.
לאחר שפסקו הקורבנות בבית המקדש הפכה התפילה לדרך של התקרבות:
הודיה, תחינה ובקשת סליחה. כאשר מלאכת ההתקרבות נעשית נכון אז הנשמה שמחה.

ההתקרבות היא מעשה שלי בעצמי, בחיבור לרצוני, היא לא קוראת עפ"י דרישה
שלי מהשני (שיתנהג אחרת, שיוותר, שישתנה). זוהי הסתכלות פנימה כדי לאפשר
חיבור חיצוני.

המדרש מספר שספר ויקרא הגיע אחרי שתמה מלאכת המשכן, אחרי שניתנו עשרת הדברות,
אחרי שלכאורה תמה המלאכה. אז חשב משה: מה עוד יש לי לעשות? אמר לו הקדוש ברוך
הוא: "חייך! יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית. ללמד לבָני טומאה וטהרה, להזהירם
איך יהיו מקריבים קורבנות לפני".

אנו בימינו זכינו לראות בהקמת מדינת ישראל, בקליטת עליות, בבניית צבא חזק,
תעשיות משוכללות וחקלאות מתקדמת… אנו בדורנו עשויים לחשוב: מה עוד יש לנו לעשות?
בא ספר ויקרא ואומר: עליכם ללמוד את מלאכת ההתקרבות.

בימים אלו, כאשר כל צד מכפיש ומשמיץ את הצד האחר, כל אחד רואה במה
השני מזיק ולא מוצא שום דבר טוב לומר על האחר, יש לנו מלאכה רבה.
איך להתקרב, מה להקריב, לאיזו רוח מחייה להתחבר על מנת שנסב נחת רוח לעצמנו,
לסביבתנו.

סיגל גריבי – המשקיף והמשתקף