פעם בתקופה, אדם מרגיש כמו סוכה.
עמודי חייו מתערערים,
קירות ליבו פגיעים ופרוצים.
משב רוח קלילה,
נראית כמו סערה איומה.

לראשו אין תמיכה יציבה,
ומתהלך הוא על ריצפה עקומה.
ובאותה תקופה,
מביט אדם לתוך נפשו פנימה.

אוסף שרידי זיכרונות העבר,
חברים, מכרים,
שישנם או אינם כבר.

מאגד את כולם לתוך קערת זיכרונו,
ובוחר בקפידה מי הולך ומי נישאר איתו.
מי לא השאיר את טעמו וריחו,
זה המיותר לו וטוב לו בלכתו.

מי השאיר לו בטעמו,
אך חסר ריח בתכליתו.

ומי הוא זה שריחו משכר,
אך טעמו חסר ואינו חבר.
וזה שאותו ישמור קרוב לליבו,
הוא האדם שטעמו מעודן,
כמו כן ריחו.

ובאלו הימים ובזו התקופה,
יישא אדם עינייו ויבקש מאלוהיו בקשה.
קצת חסד ועוד טיפה מהגבורה,
שיתעצם מכל נפילה ומכה.

שיזכה לצפות במו עיניו,
בהוד ותפארת צאצאיו.
שלנצח ישא ראשו בגאווה,
וידיו יהיו מלאות בשפע ופרנסה.

שיסודות חייו יהיו איתנים,
יותר ממלכות הקדומים.
פעם בתקופה אדם מבקש בקשה קטנה,
אלוהים, שתהייה התקופה לכל
היותר ימים שבעה.

ראנו קייקוב