הפרשה מציגה את הבחירה בין ברכה לקללה, לא כמשהו תאורטי, אלא ככוח שנמצא בידיים שלנו: ״רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה״ (דברים י”א, כ”ו).
היום, יותר מתמיד, תפקידנו הוא לבחור במה שמחבר. לא תמיד דרוש מעשה גדול, מספיק שנקדיש טיפה תשומת לב לבחירת המילים שלנו, וזה יכול לעשות שינוי עצום בלב של מי שמולנו.
הבחירה בברכה היא היכולת לראות את האחר, להקשיב לו, ולדבר באופן שמקרב ולא מרחיק. דווקא בזמנים של מתח ופערים, ההכרעה הקטנה הזו – איך לומר ומה לומר – יכולה להפוך אותנו ליחידים מאירים ולחברה מלוכדת.
בסופו של דבר, הכל תלוי בנו: אם נקשיב זה לזה גם כשאנחנו לא מסכימים, נוכל לגלות שאפשר לחיות כאן באחדות, מתוך כבוד והבנה, בלי לוותר על הדעות שלנו.
