פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עָם, ספר שמות (לשון רבים)
מזמין אותנו להתבונן על עצמנו לא כאנשים פרטיים אלא כקולקטיב.

יש אנשים החיים בתוך משפחה ומרגישים חוסר שייכות,
ריחוק, חוסר הבנה, חוסר תמיכה.
יש משפחות שיש בהם קשר פורמלי אבל אין חיבור של הלב.
יש אנשים המוצאים את תחושת המשפחתיות בקרב אנשים שאין בינהם קשר דם.
דווקא שם הם מוצאים מקום של אהבה, אכפתיות, דאגה, מקום להתפתחות.
ויש אנשים הגרים בקצה השני של העולם, נמצאים בקשר פיזי מצומצם מאד
עם המשפחה שלהם ועדיין מרגישים קרובים, אוהבים, קשורים.

אז איך הופכים משפחה למקום קרוב, מקרב?
מקום שנרצה להיות מזוהים איתו? מקום שנשמח לחזור אליו?
מקום שנהיה גאים להיות חלק ממנו? מקום אליו נבוא כדי להתמלא מחדש?
ליצור במשפחה מקום שמקבל בשמחה.
שמעודד כל אחד להצליח בדרכו הייחודית, שאוהב אותך ככה,
לגמרי כמו שאתה. גם אם עזבת, גם אם לא התקשרת,
גם אם אתה רועה צאן בעוד שכולנו בנאים. מקום שאוהב אותך כי אתה שלנו.

סיגל גריבי – המשקיף והמשתקף