פרשת ויגש מלמד אותי שיעור חשוב על התקרבות,
בעיקר במצבים של ריב או מתח.
איך אני מצליחה להתקרב גם כשאני במצוקה,
גם כשאני מרגישה חלשה או נחותה.

איך אני מצליחה ליצור התקרבות אמיתית מתוך שחרור כל ההגנות,
ללא ההתקפות, בלי להוכיח שאני חזקה או צודקת.

התקרבות עם מה שאני באמת. עם החולשות שלי, עם השגיאות שלי,
עם הכאבים שלי, עם הפחדים שלי.

יהודה מלמד אותי שכשאני מבקשת קירבה,
אני מוזמנת להתחיל אותה עם עצמי. בלהגיד מי אני באמת.
מה אני באמת מבקשת, למה אני מוכנה, מה באמת חשוב לי.

התקרבות כזו לעצמי מאפשרת לי התקרבות לשני.
אני כבר לא מאשימה, לא דוחה, כבר לא פוחדת להיפגע.
אני יודעת את האמת שלי, את היכולת שלי ואת הקושי שלי,
לא מתנצלת על מה שאני.

התקרבות אמיתית כזו מאפשרת לי לדבר אל בן שיחי במילים
שפותחות את הלב, שמאפשרות לו להקשיב בלי לדחות בחזרה.

תמיד אפשר לבקש את הקירבה. גם אחרי שנים של השפלות הדדיות,
מלחמות כוח ושנאה, גם אחרי ריחוק ממושך ושתיקה ארוכה אפשר
ליצור מציאות חדשה.

מציאות של סליחה, חמלה, נתינה ואהבה.
מציאות המשנה את גורל המשפחה ואת גורלו של עם ישראל.

סיגל גריבי – המשקיף והמשתקף