הפרשה מלמדת אותי לא להשוות את הנתינה שלי לנתינה של השני.
היא מלמדת אותי להכיר איפה יש לי רב ולתת משם בלי קשר למה שאני קיבלתי או אקבל.
אם מישהו יותר חזק ממני פיזית הוא יכול לעזור יותר בסחיבת מסעות.
אם אני חזקה יותר רגשית, אני יכולה לעזור יותר בתמיכה רגשית.

הפרשה מזמינה אותי לדעת: לדעת מה יש לי ולתת משם בנדיבות.
לדעת מה אין לי ולא להכריח את עצמי לתת במקום הזה. ולא לצָפּוֹת.
לא לִצְפּוֹת על השני מתוך דרישה כמה הוא נותן? הציפייה מגיע ממקום של השוואה.

אני אתן because I can כי קיבלתי מאלוהי שפע,
כי קיבלתי איכות שמתאימה לנתינה, כי כל מה שיש לי הוא לא רק שלי.
אני מוזמנת לתת כי יש לי.

נתינה שלא תלויה בדבר. בני ישראל, אנחנו, עברנו דרך ארוכה.
הרבה תחנות היו בדרך, 42 ליתר דיוק.
כל תחנה הייתה יכולה להיות גם נקודת הסיום, אבל לא.
החצוצרות תקעו, עמוד העשן עלה, ויצאנו שוב לדרך.
הפעם זה נראה סופי.

הפעם הגענו לתחנה האחרונה, אל ישיבת הקבע, אל היעד.
אנחנו מוזמנים להיכנס לארץ החדשה כשאנחנו מכירים מי אנחנו,
מה יש לנו, מה אין. לשמור על צניעות,
לשמור על נדיבות, לשמור על כבודה של הארץ, לשמור על כבודנו.

השבוע אני מתפללת להצליח ללמוד את השיעור החשוב הזה.
לא להשוות, לא לצפות, לא להתחשבן.

לתת מתוך ידיעת השפע, מהאיכות הייחודית לי, מתוך הכרת הנחלה שלי..

סיגל גריבי- המשקיף והמשתקף