שבת זו, נקראת גם "שבת הגדול" (השבת שלפני פסח),
הפרשה עוסקת בטהרת המצורע, טהרת המצורע מתייחסת
לגאוות האדם וכדי לתקן את נגע הצרעת האדם צריך להשפיל את גאוותו.

גם החמץ, הלחם התופח, דומה לאדם גאוותן,המתפיח עצמו.
בחג הפסח אנו מתנקים מכל תפיחה עצמית, ונפגשים עם השורש שלנו,
עם הצניעות שבנו.

החיפוש אחר החמץ בכל פינה בבית, הוא גם חיפוש פנימי אחר כל פרור
של גאוה שאולי נשאר בתוכנו.
אז למה לא נאכל מצה כל השנה? הרי תמיד צריך להתרחק מגאוה! – לא.
אחרי שבוע שלם ש"כולו מצה", אנו יכולים ללכת בביטחה,
ולהצליח לבטא את הצדדים המיוחדים שבנו, מבלי שמץ של גאוה.

נעמה ויצמן