אנחנו נמצאים בתקופת שלושת השבועות, באמצעו של הקיץ היוקד.
תקופה של מלחמת קנאות פנימית. כל צד רואה כמה הצד האחר "זונֵה".
מוכר את הערכים שלו תמורת כיסא בממשלה, תמורת הרצון להיות ליברלי עד ללא גבול,
תמורת שקט מדומה, תמורת כסף, אנו נמצאים במצב של בלבול ופיזור, מצב של בריחה
לעבר ההקצנה, מציאת אלילים שונים שקל לנו לעבוד אותם (אליל הצדק, אליל הכעס, אליל ההדתה, אליל ההסתה).
במצב של בלבול ופיזור קשה לדעת מה האמת, קשה למצוא דרך להתקרב,
הפחד זורע בהלה והרס, פיצול וחולשה. האש הזרה מתפשטת בשדה הקוצים,
צריך להיזהר מאד ממעשי קנאה קיצוניים.
אז מה כן אפשר לעשות? איך כן אפשר להתמודד במצב של איבוד דרך קולקטיבי?
את התשובה אני מוצאת בדבריה של מורתי ימימה אביטל: "השעה שעת תיקון,
דקה של תיקון.
האם תתני לכולם תשובה דומה דרך קפדנות או שמא תתני דרך הגמישות
תשובה לכל אחד בנפרד, לכל אחד תשובה. זכות לקיומה, זכות לקיומם".
ימימה זצ"ל מזכירה לי שלא דרך הקפדנות תהיה התקרבות,
לא דרך החומרה יתבצע התיקון.
השינוי בסביבה יקרה דרך שינוי של הפרט.
השפעתי על החברה הסובבת אותי תהיה דרך היכולת שלי
להתגמש, להקשיב, לקבל, להמתין, לנסות להבין את
מקומו של השני.
סיגל גריבי- המשקיף והמשתקף