כשנמצאים בשיא האמונה וההתחברות, לא צריך שום חומר,
או סממנים חיצוניים, זוכרים את ההתאהבות הראשונית?
לא צריך צימר, טיסה לחו"ל, תכשיטים יקרים, רק מקום להיות ביחד.

אבל מה קורה אחרי שהקרבה הופכת לשגרה?
האם נזכור, כיצד להישאר קרובים ומחוברים?

בני ישראל שהיו עבדים 400 שנה ועסקו בחומר ולבנים צריכים
היו את החומר כדי להתחבר שוב האחד אל השני ומשום כך נבנה בית המקדש.

המקדש הזה, המשכן, צריך לבוא מתוכנו, מנדיבות ליבנו.
התקרבות, נתינה וחיבור אמיתיים, יכולים להיעשות רק מלב נדיב,
לב שמחובר לתודעת שפע, שמרגיש ויודע שלא חסר לו כלום.

בדיוק ההפך מלב של עבדים, של אנשים שחיים את החסר.
לב שמחובר לתודעת שפע יכול לתרום ולהרתם ומוצא שפע
של חומרים גם בלב המדבר בלי להחסיר דבר.

סיגל גריבי- המשקיף והמשתקף