פרשת כי תבוא תשפ"ב
בפרשת השבוע מסופר על מצוות ביכורים. לקחת את הפירות הראשונים שצמחו לנו, להעלות אותם לבית המקדש ולהקדיש אותם להשם. כן כן, דווקא את היפים והמובחרים, שצמחו סוף סוף לאחר העמל, לא שומרים לעצמנו.
פרשת כי תצא תשפ"ב
חודש אלול יש בו אנרגיה אחרת, חיבור לבורא.
רצון לשינוי, להתחיל משהו חדש, לצאת מאזור הנוחות, להעז. להוציא לאור את הפוטנציאל שלנו. להגשים. לסלק את היאוש, האדישות, והפחדים שמנהלים אותנו – הם האויבים!.
פרשת שופטים תשפ"ב
פרשה משה מצווה על העם למנות שופטים. ידוע לנו שיש קשר ישיר בין העולם החיצוני לעולם הפנימי,
כל מה שמתקיים בחוץ, מתקיים תחילה בתוכנו.
פרשת ראה תשפ"ב
עניין הצדקה יוצר עילה חדשה לקבל שפע.
כשאנו נותנים לאחר, בתור חסד טהור, מבלי לבדוק אחריו,
מבלי להכנס לחשבונות אם מגיע או לא מגיע לו, אנו יכולים גם לבקש שינהגו איתנו באותה המידה, ויעניקו לנו שפע שלמעלה מחשבונות, שלמעלה ממדידה והגבלה.
פרשת עקב תשפ"ב
כבר בבראשית לימדו אותנו שהעולם נברא בקול הדיבור.
גם המדע כבר הוכיח שסודות היקום חבויים בידע התדרים והוויברציות.
ובפרשת השבוע ממשיכים לגלות לנו כי בתוכנו קיימים קולות רבים.
פרשת ואתחנן תשפ"ב
וזהו הביטוי העמוק של 'אהבת חינם' שבאה הלכה למעשה 'באהבת לרעך כמוך', כפי שאתה רוצה שיתנהגו אלייך אתה מתנהג לאחר! וזה וודאי יזרע בנו כוחות רעננים בנפש לאחדות, שלום ואהבה.
פרשת דברים תשפ"ב
כל כך סימבולי לקרוא את הפרשה (דברים) הראשונה דווקא לפני ט' באב, יום החורבן של ירושלים, היום שמסמל את נקודת השפל בחיי העם היהודי מבחינה מוסרית, רוחנית ואנושית.
פרשת מסעי תשפ"ב
כאשר מישהו מתקשה להמשיך במסע, ההולכים אתו – מסייעים לו
מבחינה פיסית – בנתינת יד, בסחיבת משאו וגם מעודדים מבחינה מוראלית:
באמירות שונות ובשירי לכת מגוונים, שנותנים כוח להמשיך ולהתקדם בדרך.
הידיעה שאנו ביחד, באחדות ובעזרה הדדית – נוסכת כוח.
פרשת מטות תשפ"ב
פרשת השבוע מטות היא פרשה שמביאה אותנו לפתחה של הארץ המובטחת, כלומר מעיד על התקרבות לשפע שאנחנו חולמים עליו, הפרשה מראה לנו את נקודת השיא אליה אנחנו שואפים אבל מבקשת מאיתנו רגע לפני לקחת החלטות, התחייבויות ואחריות כדי שלא נאבד את הדרך בקלות.
פרשת פנחס תשפ"ב
בפרשה משה מקבל הודאה ששליחותו ותפקידו הסתיימו. הוא צריך להיפרד מהעם, לעלות על הר נבו ושם לסיים את חיו. כמעט כל אדם שאנו מכירים היה מתרכז בשלב הזה בעצמו, במחשבה שהוא עומד למות, בצער הכבד על כך שלא יכנס לארץ המובטחת אחרי מסע של 40 שנה.